(א)וַיְהִ֕יכַּאֲשֶׁ֥רזָקֵ֖ןשְׁמוּאֵ֑לוַיָּ֧שֶׂםאֶת־בָּנָ֛יושֹׁפְטִ֖יםלְיִשְׂרָאֵֽל׃(ב)וַיְהִ֞ישֶׁם־בְּנ֤וֹהַבְּכוֹר֙יוֹאֵ֔לוְשֵׁ֥םמִשְׁנֵ֖הוּאֲבִיָּ֑השֹׁפְטִ֖יםבִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃(ג)וְלֹֽא־הָלְכ֤וּבָנָיו֙בִּדְרָכָ֔ווַיִּטּ֖וּאַחֲרֵ֣יהַבָּ֑צַעוַיִּ֨קְחוּ־שֹׁ֔חַדוַיַּטּ֖וּמִשְׁפָּֽט׃(ד)וַיִּֽתְקַבְּצ֔וּכֹּ֖לזִקְנֵ֣ייִשְׂרָאֵ֑לוַיָּבֹ֥אוּאֶל־שְׁמוּאֵ֖להָרָמָֽתָה׃(ה)וַיֹּאמְר֣וּאֵלָ֗יוהִנֵּה֙אַתָּ֣הזָקַ֔נְתָּוּבָנֶ֕יךָלֹ֥אהָלְכ֖וּבִּדְרָכֶ֑יךָעַתָּ֗השִֽׂימָה־לָּ֥נוּמֶ֛לֶךְלְשׇׁפְטֵ֖נוּכְּכׇל־הַגּוֹיִֽם׃(ו)וַיֵּ֤רַעהַדָּבָר֙בְּעֵינֵ֣ישְׁמוּאֵ֔לכַּאֲשֶׁ֣ראָֽמְר֔וּתְּנָה־לָּ֥נוּמֶ֖לֶךְלְשׇׁפְטֵ֑נוּוַיִּתְפַּלֵּ֥לשְׁמוּאֵ֖לאֶל־יְהֹוָֽהי״יֽ׃(ז)וַיֹּ֤אמֶריְהֹוָה֙י״י֙אֶל־שְׁמוּאֵ֔לשְׁמַע֙בְּק֣וֹלהָעָ֔םלְכֹ֥לאֲשֶׁר־יֹאמְר֖וּאֵלֶ֑יךָכִּ֣ילֹ֤אאֹֽתְךָ֙מָאָ֔סוּכִּי־אֹתִ֥ימָאֲס֖וּמִמְּלֹ֥ךְעֲלֵיהֶֽם׃(ח)כְּכׇֽל־הַמַּעֲשִׂ֣יםאֲשֶׁר־עָשׂ֗וּמִיּוֹם֩הַעֲלֹתִ֨יאוֹתָ֤םמִמִּצְרַ֙יִם֙וְעַד־הַיּ֣וֹםהַזֶּ֔הוַיַּ֣עַזְבֻ֔נִיוַיַּעַבְד֖וּאֱלֹהִ֣יםאֲחֵרִ֑יםכֵּ֛ןהֵ֥מָּהעֹשִׂ֖יםגַּם־לָֽךְ׃(ט)וְעַתָּ֖השְׁמַ֣עבְּקוֹלָ֑םאַ֗ךְכִּֽי־הָעֵ֤דתָּעִיד֙בָּהֶ֔םוְהִגַּדְתָּ֣לָהֶ֔םמִשְׁפַּ֣טהַמֶּ֔לֶךְאֲשֶׁ֥ריִמְלֹ֖ךְעֲלֵיהֶֽם׃(י)וַיֹּ֣אמֶרשְׁמוּאֵ֔לאֵ֖תכׇּל־דִּבְרֵ֣ייְהֹוָ֑הי״י֑אֶל־הָעָ֕םהַשֹּׁאֲלִ֥יםמֵאִתּ֖וֹמֶֽלֶךְ׃(יא)וַיֹּ֕אמֶרזֶ֗היִֽהְיֶה֙מִשְׁפַּ֣טהַמֶּ֔לֶךְאֲשֶׁ֥ריִמְלֹ֖ךְעֲלֵיכֶ֑םאֶת־בְּנֵיכֶ֣םיִקָּ֗חוְשָׂ֥םלוֹ֙בְּמֶרְכַּבְתּ֣וֹוּבְפָרָשָׁ֔יווְרָצ֖וּלִפְנֵ֥ימֶרְכַּבְתּֽוֹ׃(יב)וְלָשׂ֣וּםל֔וֹשָׂרֵ֥יאֲלָפִ֖יםוְשָׂרֵ֣יחֲמִשִּׁ֑יםוְלַחֲרֹ֤שׁחֲרִישׁוֹ֙וְלִקְצֹ֣רקְצִיר֔וֹוְלַעֲשׂ֥וֹתכְּלֵֽי־מִלְחַמְתּ֖וֹוּכְלֵ֥ירִכְבּֽוֹ׃(יג)וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶ֖םיִקָּ֑חלְרַקָּח֥וֹתוּלְטַבָּח֖וֹתוּלְאֹפֽוֹת׃(יד)וְאֶת־שְׂ֠דֽוֹתֵיכֶ֠םוְאֶת־כַּרְמֵיכֶ֧םוְזֵיתֵיכֶ֛םהַטּוֹבִ֖יםיִקָּ֑חוְנָתַ֖ןלַעֲבָדָֽיו׃(טו)וְזַרְעֵיכֶ֥םוְכַרְמֵיכֶ֖םיַעְשֹׂ֑רוְנָתַ֥ןלְסָרִיסָ֖יווְלַעֲבָדָֽיו׃(טז)וְֽאֶת־עַבְדֵיכֶם֩וְֽאֶת־שִׁפְח֨וֹתֵיכֶ֜םוְאֶת־בַּחוּרֵיכֶ֧םהַטּוֹבִ֛יםוְאֶת־חֲמוֹרֵיכֶ֖םיִקָּ֑חוְעָשָׂ֖הלִמְלַאכְתּֽוֹ׃(יז)צֹאנְכֶ֖םיַעְשֹׂ֑רוְאַתֶּ֖םתִּֽהְיוּ־ל֥וֹלַעֲבָדִֽים׃(יח)וּזְעַקְתֶּם֙בַּיּ֣וֹםהַה֔וּאמִלִּפְנֵ֣ימַלְכְּכֶ֔םאֲשֶׁ֥רבְּחַרְתֶּ֖םלָכֶ֑םוְלֹא־יַעֲנֶ֧היְהֹוָ֛הי״י֛אֶתְכֶ֖םבַּיּ֥וֹםהַהֽוּא׃(יט)וַיְמָאֲנ֣וּהָעָ֔םלִשְׁמֹ֖עַבְּק֣וֹלשְׁמוּאֵ֑לוַיֹּאמְר֣וּלֹּ֔אכִּ֥יאִם־מֶ֖לֶךְיִֽהְיֶ֥העָלֵֽינוּ׃(כ)וְהָיִ֥ינוּגַם־אֲנַ֖חְנוּכְּכׇל־הַגּוֹיִ֑םוּשְׁפָטָ֤נוּמַלְכֵּ֙נוּ֙אוְיָצָ֣אלְפָנֵ֔ינוּוְנִלְחַ֖םאֶת־מִלְחֲמֹתֵֽנוּ׃(כא)וַיִּשְׁמַ֣עשְׁמוּאֵ֔לאֵ֖תכׇּל־דִּבְרֵ֣יהָעָ֑םוַֽיְדַבְּרֵ֖םבְּאׇזְנֵ֥ייְהֹוָֽהי״יֽ׃(כב)וַיֹּ֨אמֶריְהֹוָ֤הי״י֤אֶל־שְׁמוּאֵל֙שְׁמַ֣עבְּקוֹלָ֔םוְהִמְלַכְתָּ֥לָהֶ֖םמֶ֑לֶךְוַיֹּ֤אמֶרשְׁמוּאֵל֙אֶל־אַנְשֵׁ֣ייִשְׂרָאֵ֔ללְכ֖וּאִ֥ישׁלְעִירֽוֹ׃
נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
אמַלְכֵּ֙נוּ֙ =ל,ק,ש1 ובדפוסים (וכן הכריעו ברויאר ומג״ה) • א?!=מַלְכֵּ֙ינוּ֙ (כתיב מלא יו״ד); היו״ד ברורה למרות שהמקום מטושטש, ונראה שיש סימן מחיקה (ברויאר ציין את האות בספק). זוהי אחת מהאותיות הנדירות בכתר הסותרת את כל שאר כתבי־היד הקרובים לו, ואין לה תמיכה במסורה; וראו גם בטבלה שבמבוא למהדורה זו.
E/ע
ילקוט שמעוני
הערותNotes
(א)
רמז קה
ויהי כי זקן שמואל – אמר ליה ר׳ נחמן לרב יצחק ומי סיב כולי האי הא בר חמשין ותרתין שנין הוה דאמר מר מת בחמשים ושתים שנה זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, אמר ליה הכי א״ר יוחנן זקנה קפצה עליו דכתיב נחמתי כי המלכתי את שאול (שמואל א ט״ו:י״א), אמר לפניו רבש״ע שקלתני כמשה ואהרן דכתיב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תהלים צ״ט:ו׳) מה משה ואהרן לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם אף אני לא יבטלו מעשה ידי בחיי, אמר הקב״ה היכי נעביד לימות שאול לא שביק שמואל, לימות שמואל אדוטר קא מרנני כולי עלמא אבתריה, לא לימות לא שאול ולא שמואל כבר הגיע מלכות בית דוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, מיד קפצה עליו זקנה והיינו דכתיב ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה (שמואל א כ״ב:ו׳) וכי מה ענין גבעה אצל רמה אלא לומר לך מי גרם לשאול שיעמוד בגבעה שתי שנים ומחצה תפלתו של שמואל הרמתי, ומי מדחי גברא מקמי גברא, אין דאמר שמואל בר נחמני מאי דכתיב על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי (הושע ו׳:ה׳) במעשה ידיהם לא נאמר אלא באמרי פי אלמא מדחי גברא מקמי גברא.
(ג)ולא הלכו בניו בדרכיו – אר״ש בר נחמני א״ר יונתן כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה שנאמר ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים, וכתיב ולא הלכו בניו בדרכיו בדרכיו הוא דלא הלכו מיחטא נמי לא חטאו, אלא מה אני מקיים ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט שלא עשו כמעשה אביהם שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם שנאמר והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל (שמואל א ז׳:ט״ז), והם לא עשו כן אלא ישבו במקומם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם. כתנאי ויטו אחרי הבצע, ר׳ מאיר אומר חלקם שאלו בפיהם, ר׳ יהודה אומר מלאי הטילו על בעלי בתים, ר׳ עקיבא אומר קופה יתירה של מעשר נטלו, ר׳ יוסי אומר מתנות נטלו בזרוע.
(ה)עתה שימה לנו מלך לשפטנו – ר׳ אלעזר ברבי יוסי אומר זקנים שבאותו הדור כהוגן שאלו שנאמר עתה שימה לנו מלך לשפטנו, ועמי הארץ שבהם קלקלו שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו (שמואל א ח׳:כ׳).
כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו, ר׳ יהודה אומר לא נאמר פרשה זו אלא כדי ליראם ולבהלם. ר׳ נחמיה אומר לא נאמר פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר שום תשים עליך מלך (דברים י״ז:ט״ו) שתהא אימתו עליך. ר׳ נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתם, שנאמר אשימה עלי מלך ככל הגוים וגו׳ (דברים י״ז:י״ד).
רמז קו
ויאמר י״י אל שמואל שמע בקול העם (הזה) – תני ר׳ שמעון בן יוחאי אומר לא אותך מאסו כי אותי מאסו וכו׳ (שמואל א ח׳:ז׳) בשלשה דברים עתידים למאוס, במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבנין בית המקדש, אימתי מאסו שלשתם בימי ירבעם, הדא הוא דכתיב ויען איש ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד1 זו מלכות שמים, ולא נחלה בבן ישי (מלכים א י״ב:ט״ז) זו מלכות בית דוד, איש לאהליו ישראל2 ולא לבית המקדש אל תקרי לאהליו אלא לאלהיו. א״ר סימון בר מנסיא אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתם, הדא הוא דכתיב אחר ישובו בני ישראל ובקשו את י״י אלהיהם (הושע ג׳:ה׳) זו מלכות שמים, ואת דוד מלכם (הושע ג׳:ה׳) זו מלכות בית דוד, ופחדו אל י״י ואל טובו (הושע ג׳:ה׳) זה בית המקדש.
(יט)וימאנו העם לשמוע – ר׳ הונא ור׳ ירמיה בש״א שמואל בר ר׳ יצחק לפי שכתוב עד אנה מאנתם (שמות ט״ז:כ״ח) לכך כתיב וימאנו העם. חד קצר מת ושבק ליה חד ברא והוה אמיה מובלא ליה לאומנות והוא עריק מובלא ליה לכנישתא והוא עריק אמרה כל סמא דמלתא אנא מובלא ליה לאומנותיה דאבוהי. אזלא ויהבתיה גבי חבריה דאבוי אמר ליה הילך אלפיה אומנותיה דאבוי, הוה מעיל ליה והיידא אמר ליה חליש רישיה דנומתיא והוא מחליש רישיה ורגליה, אזל טעין ליה גבי אמיה אמר לה הילך תהא קברא ליה, לפיכך עד אנה מאנתם (שמות ט״ז:כ״ח)וימאנו העם.
(כב)